לעזור לכם לעזור – משרד צ'רלי בוזגלו עורכי דין ונוטריון

גישה זו של פרשנות תכליתית לחוק כדי לתת מענה במקרים מורכבים נשענת על עקרונות יסוד כמו טובת המטופל ועל התכלית העקרונית והבסיסית של הטיפול הפסיכולוגי – הטבת מצבו של המטופל וקידום רווחתו הנפשית ומניעת פגיעה בו. תכלית זו עומדת גם בבסיס החוקים הקשורים לטיפול, במצבים שבהם ההגבלה החוקית מתנגשת עם הידע המקצועי של המטפל או המטפלת ועם הרצון שלא לעצום עיניים, לא לחסות תחת חובת הסודיות, למשל כשברור כי דרושה עזרה דחופה מגורמים נוספים.

בהיותנו היועצים המשפטיים של חברות וחברי הפ"י מטרתנו היא למצוא דרך לאפשר להם לעזור למטופליהם מבלי להפר את החוק, לבנות "קונסטרוקציה משפטית" אשר תועיל לחברי הפ"י להגשים את מטרת־העל של טובת המטופלים. דוגמה לקונסטרוקציה כזאת ניתנה בטור הקודם של "הפינה המשפטית" – הוצגה בו האפשרות לראות בהורה נעדר כמי שנתן "הסכמה מכללא" לטיפול בילדו לאור עקרון "טובת הילד". הפעם נביא דוגמה (בשינוי פרטים) לקונסטרוקציה משפטית שבה נסוגה חובת הסודיות אף שלכאורה אין חובת דיווח.

***

לשולחננו הגיעה שאילתה ובה סופר על מטופלת צעירה שנפלה קורבן למעשי אונס מתמשכים מצד אביה, והוא אף איים עליה ברצח אם תתלונן על מעשיו. המטפל יודע כי היא פוחדת להתלונן שכן היא נתונה למשטר פחד שמשליט האב וכי עליו לכבד את רצונה, שכן בהיותה בגירה לא חלה בחוק חובת דיווח על הפגיעה המינית. כך חובת הסודיות מונעת מהמטפל לדווח, והמטפל נותר אזוק בין חובת הסודיות ובין הרצון לסייע למטופלת. המטפל פונה לייעוץ משפטי כדי למצוא "פרצה" או דרך חוקית אשר תיתן בידיו אפשרות לדווח למרות חובת הסודיות.

לכאורה נדמה כי אכן, חובת הסודיות כובלת את המטפל במקרה זה, אך ברי כי תוצאה זו בלתי נסבלת. לכן אנו, היועצים המשפטיים, נבחן לעומק את חובות הדיווח השונות ואת הפרשנות והסייגים לחובת הסודיות כדי לתת לפונה מענה אשר עולה בקנה אחד עם החוק ועם טובת המטופלת ומגשים את הדחף האנושי של המטפל שלא לשבת בחיבוק ידיים.

תחילה נבחן את חובת הדיווח על פי החוק. חוק העונשין קובע את חובת הדיווח בסעיף 368ד. (ב) החלה על פסיכולוג שנודע לו על עבירה ש"נעברה" ב"קטין או חסר ישע", "בידי האחראי עליו". כלשון החוק:
"רופא, אחות, עובד חינוך, עובד סוציאלי, עובד שירותי רווחה, שוטר, פסיכולוג, קרימינולוג או עוסק במקצוע פרה-רפואי, וכן מנהל או איש צוות במעון או במוסד שבו נמצא קטין או חסר ישע – שעקב עיסוקם במקצועם או בתפקידם היה להם יסוד סביר לחשוב כי נעברה עבירה בקטין או חסר ישע בידי אחראי עליו – חובה עליהם לדווח על כך בהקדם האפשרי לעובד סוציאלי שמונה לפי חוק או למשטרה; העובר על הוראה זו, דינו – מאסר ששה חדשים."

במקרה שהגיע אלינו ידוע כי המטופלת אינה קטינה, אך ייתכן כי המעשים החלו בעת שהייתה קטינה. במקרה כזה כדאי לשים לב ללשון החוק המצוטט לעיל: חובת הדיווח המוטלת על אנשי מקצוע, ובהם פסיכולוגים (להבדיל מאזרח רגיל), אינה מוגבלת בזמן ויכולה לחול גם שנים לאחר שנעברה העבירה בקטין. לשון החוק אינה קובעת מפורשות כי על הקורבן להיות קטין בעת הדיווח.

ומה במקרה שהמעשים החלו רק לאחר שמלאו למטופלת 18 שנים? האם אפשר להגדירה "חסרת ישע"? נהוג לפרש את המילים "חסר ישע" כמתייחסות לאנשים חוסים או נתונים לאפוטרופסות, אך לשון החוק מספקת הגדרה רחבה יותר. "חסר ישע" מוגדר בחוק העונשין בסעיף 368א כך:

"חסר ישע" – מי שמחמת גילו, מחלתו או מוגבלותו הגופנית או הנפשית, ליקויו השכלי או מכל סיבה אחרת, אינו יכול לדאוג לצרכי מחייתו, לבריאותו או לשלומו;

ומיהו "אחראי"? גם מילה זו מוגדרת בסעיף 368א לחוק העונשין, ובין היתר נכתב שם כך:

"(3). מי שהקטין או חסר הישע מתגורר עמו או נמצא עמו דרך קבע, ומלאו לו שמונה עשרה שנים; ובלבד שקיימים ביניהם יחסי תלות או מרות."

הינה, למראה ההגדרות שהוגדרו בחוק אפשר לומר (על פי הנסיבות הקונקרטיות של המקרה, למיטב שיפוטו של המטפל) כי המטופלת אינה מסוגלת לדאוג לשלומה בזמן שהיא מתגוררת עם אביה והוא שולט בה, ולמעשה מתקיימת בה ההגדרה של "חסרת ישע" כמו שהיא הוגדרה בחוק.

וכך, במקרה שבו אישה צעירה נתונה לטרור מבית ולמעשי אונס חוזרים (מצד אביה) ואינה מסוגלת לדאוג לשלומה, יש הצדקה חוקית ל"תחושת הבטן" כי המצב דורש להפר את חובת הסודיות ולפנות לרשויות הרווחה. (ונוסיף כי בכל מקרה אפשר להתייעץ בעובד סוציאלי ברשות המקומית מבלי למסור פרטים מזהים.)

ואולם בכך לא תמה דרכנו בניסיון לפתור את הדילמה הקשה שהמטפל שפנה אלינו נתון בה. דרך אחרת לבחון את המקרה היא באמצעות עבירת "אי־מניעת פשע" שבחוק העונשין – בסעיף 262.

סעיף 262 חוק העונשין, תשל"ז־1977, שכותרתו היא "אי־מניעת פשע", מטיל חובה על כל אדם למנוע פשע שידוע לו כי עומד להתבצע:

"מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע ולא נקט כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו, דינו – מאסר שנתיים".

כמו שעולה מן הפנייה שקיבלנו, איים האב ברצח על בתו המטופלת; אך האם הדבר מצדיק פנייה למשטרה לשם מניעת הפשע שבו איים האב? בנוגע לאיום ברצח – התשובה שלילית. "איום" מוגדר בחוק "עוון" ולא פשע, ועל פי פסיקת בית המשפט העליון עוסקת עבירת "אי־מניעת פשע" בפשע קונקרטי שאדם זומם לבצע בעתיד, ולא באיום כללי, ואפילו לא ברצח.

ואולם האיום ברצח (וייתכן כי אף יש בו ממש) מצטרף לפשע אחר, קונקרטי, המאפשר להיעזר בסעיף 262 לחוק העונשין כדי לפרוץ את חומת הסודיות. על פי הפנייה, המטופלת היא קורבן של מעשי אונס חוזרים; התעללותו של האב בה אינה נחלת העבר אלא חוזרת ומתמשכת. במילים אחרות, כמעט אין ספק כי עוד אונס יבוצע בעתיד הקרוב. ואונס הוא כמובן "פשע".

בפסיקת בית המשפט העליון בנוגע ל"אי־מניעת פשע" נקבע כי חובת אי־מניעת פשע חלה גם על עבירות מתמשכות ולא רק על פשע יחיד העומד להתבצע. כך כתב כבוד השופט י' כהן (נעיר כי הציטוט נוגע לסעיף 33 בחוק אשר מספרו השתנה מאז לסעיף 262):
"אין אני רואה … כל הבדל בין פשע נמשך, היינו פשע שאדם מבצע אותו כל יום מחדש, ובין פשע על-ידי מעשה חד-פעמי, ואינני מוצא סמוכין לא בדין ולא בהגיון להגביל את תחולת סעיף 33, באופן שהוא לא יחול על עבירה נמשכת."

יתרה מכך, הדיווח במקרה זה עונה על התכלית של סעיף 262 שנועד למנוע עבירות חמורות. ראו את דברי בית המשפט באותו פסק דין:

"מניעת עבירות חמורות, שפושעים זוממים לבצע, היא מטרה מבורכת ומכוונת להגן על הציבור. חובה ציבורית של כל אזרח לתת ידו בדרך זו למניעת פשעים."

הינה כי כן, רק בפרשנות תכליתית ובבניית קונסטרוקציה משפטית על פי החוק והפסיקה יכולנו להשיב לפסיכולוג שפנה אלינו כי במקרה שהובא לפנינו מוטלת עליו חובת דיווח אשר נובעת מסעיף 262 לחוק העונשין ("אי־מניעת פשע") וכן, בהתחשב בנסיבות הספציפיות של המקרה, מחובת הדיווח שבסעיף 368ד. (ב) לחוק העונשין. במילים אחרות, הוא יכול, ובעצם חייב, להפר את חובת הסודיות כדי להציל את המטופלת שלו ולדווח על מעשי האב.
ש