זיכרון קדוש
זיכרון קדוש
צפירה. שתי דקות בהן העולם עוצר מלכת. הכל שקט, אין הפגנות, אין זעקות, אין פוליטיקה, אין ימין ואין שמאל. יש 24,213 חללים,
בנים ובנות שאינם עוד ואפשרו לנו לזעוק את הדעות שלנו בכל ימות השנה. לא נקדיש יום אחד עבורם?
ברקע הרפורמה המשפטית והדעות החלוקות של העם, ניצב יום אחד קדוש, יום בו מבכים אנו את מיטב בנינו ובנותינו שנפלו וכן את המשפחות השלמות שאושרן נגדע ברגע אחד, עם דפיקה אחת מקוללת בדלת. דפיקה שהותירה אותם ריקים, שבורים.
אנו מבכים את החיים שנגדעו, את הפוטנציאל שנקטע, את הגעגוע והחוסר. 24,213 חללים.
הפוליטיקה לא יכולה להעיב על היום הזה, על זיכרון קדוש של 24,213 חללים שבזכותם אנו יכולים לחיות במדינה, להתפתח, ללמוד, לצמוח, לחוות. להשמיע קולנו.
סבא שלי, מנחם אדמונד כבודי ז"ל, נהרג במלחמת יום הכיפורים.
מאז אותו היום באוקטובר 1973 משפחה שלמה נאלצה לחיות עם חוסר וגעגוע מלווים בגאווה עצומה. מידי שנה אנחנו מתייצבים בקרית שאול ביום הזיכרון, סבתא שלי שתבדל"א לבושה חולצה בצבע טורקיז לכבוד חיל התותחנים בו שירת וכולם בוכים. עליו שנפל בגיל כה צעיר ועלינו שחיים בלעדיו. על הפספוס ועל הגאווה.
כל פרסום שמודיע על חייל או חיילת שאינם עוד הוא כמו סכין בלב של כולם, כל הודעה על אדם שנרצח בפעולת איבה שורף את הלב של כולנו ומותיר משפחות שלמות עם התמודדות קשה מנשוא.
רק בחודשים האחרונים התמודדנו עם אבדות קשות בפיגועים אכזריים, פיגועים שגבו מאיתנו את טובי בנינו ובנותינו, נשמות שלא עשו רע והפצע עדיין מדמם בליבנו.
תמונה של אחים ואחיות שאינם עוד, רק בגלל יהדותם, חודרת לנשמה של כולנו, גם אלה שלא זכו להכירם בחייהם. כולנו רוצים לחבק את המשפחות שאבדו את יקיריהם ומעתה יאלצו לחיות לצד השכול הנורא.
בשבילי לעמוד מול הקבר של סבא שלי ז"ל ביום הזה חוצה כל דעה פוליטית.
24,213 חללים לא נהרגו או נרצחו כמייצגים צד בפוליטיקה, ימין או שמאל. הם אפשרו לנו להיות פה ולהשמיע את קולנו. המפגינים משני הצדדים יכולים להפגין במדינה יהודית ודמוקרטית בזכות אותם חללים שאינם כאן היום ולא יכולים להשמיע את קולם.
זהו יום קדוש אחד שישראל כולה צריכה לעמוד בו דום, לכבד ולזכור. לא במשך שתי דקות בלבד.
